תולדות החברה
גרשון צחובוי נולד בשנת 1896 בעיר קרץ' בחצי האי קרים. הוא קיבל את ראשית חינוכו בחדר "מתוקן" כלומר, לצד לימודי קודש רכש גם השכלה כללית. אביו נתן - ישראל צחובוי היה בעל חנות טבק ופרנס את משפחתו בכבוד. ואמו חיה- שרה. סבו מצד אביו היה יעקב – נתן קרסני , שהיה "קנטוניסט", שנחטף לעבודות הצבא במחצית הראשונה של המאה ה 19- למשך 25 שנים הצליח לשמור על יהדותו ולחזור לביתו. גרשון היה הבן השני להוריו אחרי אחותו לוסיה ואחריו מנחם,חוה, ריבה ציפה ויהודית. מגיל צעיר התעניין באמנות והתלהב מהציונות. כבר בצעירותו השתתף בפגישות ובאסיפות של ציונים בעירו ובערים סמוכות. בגיל ההתבגרות החל ללמוד אמנות כללית ואמנות שימושית באקדמיה לאמנויות בסן פטרסבורג. בסיום לימודיו היה היהודי היחידי שנתקבל לעבודה כאמן מתכת בחצר הצאר ניקולאי השני. הוא התמחה בפיסול מיניאטורי ובחריטה ידנית במתכת. הוא התגייס לצבא הצאר והוענקה לו דרגת קצונה עם זאת, המשיך בעבודתו וזכה במדליית הצטיינות מיוחדת. בנסיעותיו למפגשים הציוניים הגיע לסימפרופול ושם הכיר את רעייתו דינה לבית צייטלין, אביה היה בעל כרמים ויקבים ונחשב לאמיד מאוד, שאירח מפגשים אלה. היא למדה ביולוגיה באוניברסיטה באודסה וערב המהפכה הבולשיביקית בשנת 1917 , נשא אותה לאשה. בגלל עבודתו הם עברו להתגורר בסן פטרסבורג וזמן קצר לאחר מכן, פרצה המהפכה. גרשון צחובוי, שהיה קצין בצבא הלבן של הצאר הבין מיד, שקרוב קיצו של שלטון הצארים ולאחר שנפצע ברגלו מכדור רובה ,אדום" לקח את רעייתו וחלק ממשפחתה ומשפחתו ונמלט עמם לפינלנד הקרובה. לאחר שהייה קצרה הפליגו לקונסטנטינופול )איסטנבול( שם שהו כשלוש שנים בראשית שנת 1920 הפליגו בדרכם לפלשתינה והגיעו לנמל יפו. מרצו, כישרונו ויוזמתו מצאו להם כאן כר נרחב לפעילות ענפה. כשנה גרו הוא ורעייתו על גבול ת"א יפו בחדר משותף עם משפחה נוספת. בוקר-בוקר הלך ליפו לקבל עבודות מתכת עדינות שונות מעשירי העיר, שאהבו את סוג האומנות הזה. בערב היה חוזר ומביא לביתם את העבודות וקיבל שכר יפה, יחסית, תמורת עבודתו. ת"א הייתה בראשית התפתחותה ורבים התגוררו בנווה צדק,בנווה שלום או, באוהלים שהוקמו בפרדסים והמשפחה עברה לאוהל כזה באזור רחוב בלפור של היום )לימים, נבנה במקום בית חולים "הדסה"(. גרשון צחובוי המשיך עוד זמן – מה לקבל עבודות ביפו ולהחזירן אולם, המצב הביטחוני החמיר והוא החליט לפתוח בת"א בית מלאכה עצמאי ברחוב לילנבלום היוקרתי. שם החל לרכוש את מעמדו כעושה חותמות ואמן המתכת הראשון בעיר. הוא היה אדם חרוץ, שלא ברר עבודות הקשורות למקצועו. הוא החל לעשות מבלטים לסבון, שלטים שונים ממתכות שונות, מדליות ספורט והצטיינות אחרות. הוא היה הראשון, שיצר סמלים של בתי ספר, של תנועות נוער ואגודות ספורט וסמלים וגביעים לציון אירועים חגיגיים שונים. הוא היה היצרן הראשון של מספרים לעצי הדר ושבלונות לסימון תיבות. גולת הכותרת של עבודתו אז, הייתה פיתוח טבעות ממוספרות לסימון תרנגולות ואפרוחים, חותמות לביצים ושבלונות לסימון בקר. עסקיו התפתחו והתרחבו והוא לקח שוליות פועלים ולימדם את המקצוע ואת המוכשרים לימד חריטה ידנית בפלדה ובנחושת. בתקופה זו הציע לו בוריס ש"ץ , מייסדו ומנהלו הראשון של בית הספר "בצלאל" לאמנות להיות מורה ומדריך אולם, הוא סירב לוותר על עצמאותו והסכים לקבל "מתמחים " בעבודות צורפות. לימים היה ידידו של צבי נרקיס, מי שהיה מנהל "בצלאל" שנים רבות. העבודה, למרות גיוונה, נעשתה לשגרה שלא התאימה לאופיו, עם הקמת ארגון "ההגנה" היה מראשוני החברים )מספרו היה 142 כאשר זה היה עדיין מספר סידורי לפי סדר המתגייסים(. עד מהרה נעשה מדריך להגנה עצמית ונשק קל בגימנסיה "הרצליה", שהייתה מקור ראשון לגיוס צעירים ל"שורה". עם הגיע הידיעות על תקיפת יהודים באזור אבו כביר היה בין הראשונים שרץ עם מוט ברזל להציל את יוסף חיים ברנר וחבריו אולם אחר למועד בעיקר, בגלל הפרעות מצד המשטרה הבריטית, שגם ניסתה להימנע ולמנוע מלהעביר את גופות ברנר וחבריו שנרצחו בדם קר. בשנת 1923 נולד בנו בכורו מיכאל )ע"ש אחי רעייתו שנהרג ברוסיה במלה"ע ה 1- ( ושנתיים מאוחר יותר נולד בנו השני יעקב )שנקרא ע"ש הקנטוניסט סבו של אביו(. ב"הגנה" היה בין 20 מפקדי הקבוצות הראשונים, שהגנו על ת"א הקטנה תחת פיקודו של אברהם איכר ומוסה ברנר, שהיה אחד מעשרת המפקדים הראשונים של ה"הגנה" בת"א. כבר אז הגיעו שמעו של זאב זבוטינסקי לתושבי ת"א ועם ביקורו הראשון בעיר נהרו תושביה להאזין לנאומו )"שלום לך ת"א תכלת – לבן"(. גרשון צחובוי נישבה בקסמו ונעשה לאחר ממעריציו הגדולים ובגלוי. עם הפילוג ב"הגנה" והקמת ארגון "הגנה ב" שממנה צמח האצ"ל, עבר אליה והיה מראשוני החברים בהצ"ח )הסתדרות ציונית חדשה( שהוקמה ע"י זבוטינסקי שפרש מהקונגרס הציוני. הוא לא היה פעיל במיוחד ורק בנו מיכאל הצטרף ל"תאים הלאומיים", שגם הם היו מקור לגיוס חברים לאצ"ל ולארגוני הימין בא"י. בנו יעקב היה מ"כ בגדנ"ע )גדודי הנוער של ההגנה( והיה אחראי על הקשר עם קבוצות חברים בוגרים. בסוף שנת 1937 נולד בן זקוניו, יורם שבילה הרבה בחנות והכיר רבים מבין האמנים שראו בו את ילד תפנוקיהם. המאורעות בשנת 1929 גרמו לפגיעה ניכרת בפרנסתו אולם, הוא המשיך בה , לא היה מוכן לוותר על עצמאותו ולהיות שכיר. הוא התקרב יותר ויותר לאצ"ל תלה את תמונת זבוטינסקי מעל הרדיו הגדול בחדר האורחים בביתו וגם ללח"י, שפרש מהא"צל עזר לא מעט. הוא העמיד לרשותם את כישרונו וכוח המצאתו שבאו לביטוי מאוחר יותר, הוא היה לרוויזיוניסט "רשמי". היה מראשוני החברים בקופת חולים לעובדים לאומיים, שהוקמה כמוסד רפואי בעקבות הפליית חברי הצ"ח והרוויזיוניסטים )מספרו היה 360 (. רבים מרופאי הקופה הידועים היו ידידיו האישיים. הוא התיידד עם מזכ"ל הקופה יוסף פעמוני ועם יודקה בורכוב וחברים אחדים נוספים יסדו את "מכון זבוטינסקי" ששכן ב"מצודת זאב" בקומה הראשונה והבלבדית. לימים, נעשה המכון ל"מוזיאון זבוטינסקי", גרשון צחובוי תרם כל סמל ותג שיצר לאוסף הסמלים במכון )שאחרי מותו נקרא על שמו( ודאג להגדילו ולהרחיבו גם בסמלים אחרים. הוא נענה בנפש חפצה לקריאתו של ידידו ד"ר אריה אלוטין והיה ממייסדי "ארגון תורמי דם מתנדבים" במסגרת מד'א ת"א תמיד החזיק את פנקס החבר בכיסו והיה גאה מאוד כשנרשמה בו התרומה ה 50- . בשנת 1933 החליט להרחיב את חנותו ולהתפרס לתחומים קרובים נוספים, הוא עבר לרחוב הרצל 10 וקיבל לעסק שותף את מר רבינוביץ.בתקופה זו יהדות מזרח אירופה מנתה יותר מ 3- מיליון יהודים. ז'בוטינסקי קרא להם לעלות לפלשתינה )א"י( שהייתה זקוקה להגדלת הישוב היהודי ולביצור ערים וישובים שונים, שהיו כמעט תמיד בסכנת התפרעויות ופגיעות מצד הערבים בחסות בריטית. שני השותפים יצרו את ה"משחקים הציוניים" הראשונים. הם ייצרו שלוש סדרות של חותמות בשם בקטיף, במושבה ועיר ומלואה. היו אלה חותמות עם ציורים אופייניים לכל נושא והם נועדו לעשות היכרות לילדי הגולה עם ההווי הארץ – ישראלי ובעקיפין, להשפיע עליהם לעלות. החותמות היו ארוזות בקופסאות מיוחדות עם דפי הסבר כשהעיקרון היה להחתים על דפים חותמות רבות מכל נושא ו"לבנות" עיר או קיבוץ והיה עליהם לצבוע את הציורים המוחתמים. הם פנו במכתבים ציוניים נלהבים ומלאי פאתוס לכל הארגונים והמוסדות הציוניים בארץ ובאירופה והסבירו את חשיבותם וערכם של המשחקים: "הילד העברי איננו יכול למצוא עניין במשחק שאין לו קשר עם החיים העבריים" כתבו ליריב האזרחי איש הלשכה הראשית של הקרן הקיימת בירושלים ודרכו הגיעו לקהילות שונות באירופה. גרשון צחובוי התיידד מאוד גם עם משה רוזנברג, שהיה קצין בריטי ואחר כך תקופה קצרה גם מפקד ה"אצל" וכך התוודע גם לדוד רזיאל שקיבל את הפיקוד על האצ"ל. גרשון צחובוי עם יעקב גולדין ואחרים היה ממקימי "גוש צופים קשישים", שהיה השבט הראשון של הצופים בת"א, שכלל גם בוגרים )מכאן שמו( והכיר גם את חיים קלר המורה, שהקים את שבט צופי דיזנגוף לאחר שעזב את ראש פינה. באותה תקופה העביר את חנותו לרחוב נחלת בנימין, רחוב שהתפתח מאוד ונפתחו בו חנויות ועסקים רבים. הוא היה לא רק אמן במקצועו אלא אמן זמר בנפשו. הוא היה ידידם הקרוב של הזמר יוסף גולנד ואשתו רקדנית הבלט מיה רבאטובה. עם רעייתו דינה התיידד עם שחקנים כמו חנה רובינא, רפאל קלצ'קין ואחרים והם נכחו בכל הצגות הבכורה. לימים כשנוסדה האופרה הישראלית התיידדו גם עם המייסדת והמנהלת אדיס דה פיליפ ונכחו בהצגות הבכורה של האופרה. הוא היה ידידם של סופרים ואנשי עט כמו אשר ברש, שאול טשרניחובסקי, יעקב כהן, דוד שמעוני ובה בעת תמך ע"י " מתן בסתר" במשורר השתיין אלכסנדר פן למרות, שדעותיו היו מנוגדות מאוד לשלו. כבעל חשבון בבנק לתעשייה התיידד עם הקופאי סשה ארגוב שברבות הימים היה לאחד המלחינים הנודעים ביותר בישראל ודינה רעייתו החליפה ספרים רוסיים בספרייתה של רעייתו ברחוב אלנבי בת"א. גרשון צחובוי היה גם ממייסדי ארגון בני ברית ומסדר "הבונים החופשיים" והיה אח בלשכותיהם כל חייו. הוא יצר לראשונה, את הסמלים והסימנים הסודיים של ה"בונים החופשיים" ושל ארגון "בני ברית" וסבל פעמים אחדות ממעשי שוד של חיילים בריטיים שסברו שהסמלים המוזהבים עשויים זהב. כאמן, היה מראשוני המנויים של מוזיאון ת"א וממייסדי אגודת ידידי המוזיאון, שהוקם בביתו של מאיר דיזנגוף והיה מקורב מאד למנהל הראשון חיים גמזו, אשר התייעץ עמו רבות בקשר לרכישות שונות ולא אחת נתבקש לבדוק אמיתות מקוריות של תמונות. כל אלה היו אורחים קבועים בחנותו והוא נהג להזמינם לבית קפה סמוך )קפה "פלטין"( לשיחת חולין מהנה. הוא הקפיד מאוד על לבושו והופעתו. תמיד לבש חליפות, ענב עניבות או "פפיונים" וגם בערוב ימיו כשחש ברע לא פעם, לא וויתר על לחיצת יד לידיד או, הקדים "שלום" לגברת. הופעתו הייתה יפה ואצילית. הוא הכיר והיה ידידם של אלפי אנשים מכל שדרות הישוב ומכל העדות והמעמדות ונהג עם כולם בכבוד רב. הוא העסיק בחנותו מנקה מכרם התימנים רק כדי שישלם לה ותביא אוכל
לילדיה ונהג גם לעזור לה בעבודתה. הוא אסף כל השבוע פרוטות בקופסה מיוחדת ובכל יום חמישי נתן לרבים מעניי העיר שבואו לברכו. בפרוץ מלה"ע ה 2- סיים בנו בכורו את לימודיו התיכוניים והוא ליווה אותו בגאווה ללשכת הגיוס לצבא הבריטי והיה בין 60 ראשוני התותחנים בסוללת החוף שהתמקמה על שובר הגלים בנמל חיפה. עפ"י דרישת המוסדות הלאומיים לשתף בפועל את החיילים בא"י במלחמה נגד הנאצים, יצאו בנו לחזית הנהר סניו באיטליה ואחר כך הצטרף לחי"ל )חטיבה יהודית לוחמת( שנקראה "הבריגדה". אז, התגייס בנו השני לצבא הבריטי ושירת בחיל ההנדסה בתעלת סואץ במצרים. המלחמה והידיעות הראשונות על מימדי השואה לא היטיבו עם העסקים אולם, גרשון צחובוי המשיך בעבודתו, בחנותו נהגו עוד קודם לכן, לבקר לעתים מזומנות הציירים נחום גוטמן ודוד גלבוע וכן, ברוך אגודתי ממארגני ה"עדלאידות" הראשונות ו"חברה טראסק" שצחובוי אהב מאד ויחד עם ה"קרימצקים" )יוצאי קרים( ידעו לבלות ולשמוח. בעיקר שמח בביקוריו של הצייר מאנה כץ והשניים נהגו לשוחח שעות ארוכות ולשכוח עולם ומלואו. הוא חבר גם לולטר מוזס, שהיה מנכ"ל "דובק" ועם אחרים הקימו את אגודת "גנזא", שמטרתה הייתה לאסוף, לשמור ולקטלג אוצרות יודאיקה. מוזס קנה מצחובוי אוסף כדים וכלי זכוכית עתיקים ועדינים והוריש הכול למוזיאון הזכוכית שבמוזיאון א"י. עם התגברות פעולות האצ"ל והלח"י נגד השלטון הבריטי, שסגר את שערי הארץ לעליה, והגלה לוחמי אצ"ל ולח'י למחנות מעצר באפריקה היה גרשון צחובוי ל"זייפן" חותמות בריטיות ופקסימיליות )חתימות בכתב יד(, תעודות ומסמכים בריטים אחרים. לילות ארוכים הקדיש למלאכה קפדנית זו ועבד בעיקר בביתו, שהיה בטוח יותר. עוד קודם, עבר לדירתו ברחוב נחמני 19 לאחר שדירתו ברחוב בוגרשוב נפגעה מפצצה איטלקית. באותו בניין בכניסה ב התגוררה משפחת רזיאל שזכתה ל"ביקורים" דחופים של הבולשת הבריטית בעיקר, כדי לגלות את משדר הרדיו של "קול ציון הלוחמת", שאסתר רזיאל הייתה הקריינית שלו ותושבי הארץ האזינו בסתר לחדשות, המחתרת שנאסר ע"י השלטונות הבריטיים להקשיב להן, לאחר שמוסדותיהם, מחנותיהם ובסיסי צבא ומשטרה הותקפו ונפגעו ע"י לוחמי המחתרת. כשגרשון צחובוי ורעייתו הרגישו שעומדים להיכנס בריטים לבית משפחת רזיאל, נהגו לעלות לגג ולרדת לדירה ולהוציא את שני הבנים הקטנים כדי שלא יראו במעצר אמם ואת החיפושים בבית. גרשון צחובוי רכש לעצמו שם ופרסום כאספן מדליות זיכרון ופלטקות )מדליות מרובעות ומלבניות עם דמויות וכיתוב מצד אחד( מכל העולם מאמצע המאה ה 19- ואילך. הודות לשליטתו בגרמנית, חקר ובדק בעשרות ספרי אמנות את הסיבות להוצאת המדליה, פרטים על הדמיות או האירוע המתואר והייתה לו כרטסת מסודרת לכל פריט באוסף. הוא נחשב למומחה בינלאומי בחקר המדליות ואגב כך התמחה במטבעות מתקופות שונות. פעמיים אירח מומחים מה"בריטיש מיוזיאום", שבאו לקבל פרטים על מדליות באוסף המוזיאון הבריטי המפורסם. עם קום המדינה כאשר הוקם מוזיאון המטבעות במוזיאון א"י יעץ גם לאריה קינדלר מנהל המוזיאון. אחר כך,היה ממייסדי החברה הנומסטית הישראלית. הוא יצר תצוגה מיוחדת של האוסף על מעמדים מיוחדים כדי שהאוסף יוצג לראווה בביתו, המחשבה כיצד ליצור אפשרות ראייה של שני צידי המדליות הייתה גם היא פרי דמיונו וכישרונו. ערב קום המדינה הכיר את יצחק שדה, שהיה מפקד הפלמ"ח והם נפגשו, לא אחת, בחנות ושמחו לשוחח ברוסית להנאתם "כדי לא לשכוח" כהסברם. גרשון צחובוי יצר במפעלו את סמל ה"פלמ"ח", וכן את סמלי האצ"ל והלח"י. הוא יצר גם את סמל קורס מפקדי מחלקות של הפלמ"ח, שהיה לסמל בוגרי קורס קצינים בצה"ל עד היום. הוא היה ממציירי סמל משטרת ישראל הנוהג עד היום. בעצה אחת עם המפכ"ל הראשון יחזקאל סחר שקד עם גרפיקאים אחרים על הציור שיוויון העלים המקיפים את הסמל. הוא יצר את סמל העיר ת"א ואת סמל מכבי האש )שבחלקם היו מתנדבים( וכן גם יצר את סמלי תנועות הנוער. הוא צייר חלק מסמלי היחידות, הגדודים והחטיבות שהשתתפו במלחמת העצמאות והיה הראשון שיצר את כל הסמלים כגון: מבצע נחשון, שועלי שמעון, גדוד פשיטה ממוכן, השירות הרפואי)שקדם לחר"פ( סמלי חטיבות גבעתי ואלכסנדרוני, חטיבות הראל ויפתח ובעיקר את ה"צהלונים", סמלי צה"ל שנענדו על צווארוני ה"בטלדרס" החורפי. עם הצייר מולא צייטלין, צייר את דרגות הקצונה של צה"ל וגם יצר אותן. כאשר חזרו ארצה מרבית חיילי החי"ל הוא גם יצר את סמלי הבריגדה וסימני שלושת גדודיה. כיום, קשה לזכור את כל מאות הסמלים והתגים ,שגרשון צחובוי יצר ופעמים רבות השתתף גם בציורם ועיצובם. עם הקמת החברה הממשלתית למדליות יצר גם את המדליות הרשמיות הראשונות של המדינה, הוא נבחר ליצרן הודות לניסיונו האמנותי ולידע הרב שלו ביצור. בתום מלחמת העצמאות הוא צירף את בנו בכורו לעסקו ושנים מעטות אחר כך קלט גם את בנו השני לעבודה עמו למרות, שלא היו אומנים או ציירים אבל הם רכשו ניסיון ושחררו אותו לפעולותיו האמנותיות להנאתו, והעסק נעשה לעסק משפחתי. הוא נפגש, לעתים קרובות, עם הפסל יעקב ליפשיץ ועזר גם לפסל יצחק פרנקל)פרנל( להיקלט בארץ. כשבוע לפני המצור על צפת במלחמת העצמאות עלה על הר מירון ועזר לבחורה שנקעה רגלה לרדת עד הגיעה לרופא. הוא הצליח לחזור לת"א באוטובוס האחרון שיצא מצפת הנצורה ובערב חש ברע. הוא אושפז לאחר שלקה בליבו. מאז, אושפז פעמים אחדות ונטל תרופות רבות. גם בבית החולים הקפיד על הופעתו החיצונית )ככל שיכול(. ביום חמישי כ"ו בחשוון תש"ך מת מות נשיקה כששכב לישון ולא קם עוד. מפעל חייו, שהוקם בת"א בשנת 1920 קיים עד היום ומנוהל ע"י בני הדור השלישי והרביעי. הוא השאיר אחריו את רעייתו דינה ואת בניו מיכאל, יעקב ויורם ונכדיו נאווה, אמנון, אילן ואורית. מאות רבות מכל שדרות הישוב, מכל המעמדות והעדות, ותיקי המחתרות, חברי כנסת אנשי צבא ובני קיבוצים ליוו אותו בדרכו האחרונה. אלה האנשים שבחייו אהב והם השיבו לו באהבתם.